נראה שגדי איזנקוט חושב שהאמריקנים טיפשים ושלישראלים יש זיכרון קצר.

היום התחייב איזנקוט כי בתוך 18 חודשים מכניסתו לתפקיד ראש הממשלה, חמאס לא ישלוט עוד ברצועת עזה והזרוע הצבאית שלו תושמד. לאחר מכן הוא האשים את נתניהו בכך שחמאס עדיין בשלטון.

יש רק בעיה אחת: בוושינגטון יודעים היטב מה התרחש במהלך המלחמה הזאת — וכך גם הישראלים שאינם מסתמכים על ערוצים 11, 12 ו־13 כמקור החדשות היחיד שלהם.

האמריקנים היו בחדרי הדיונים. הם יודעים אילו מנהיגים ישראלים דחפו להמשך הלחימה, ואילו דרשו לסיים אותה. הם יודעים שאיזנקוט תמך בהפסקת המלחמה עוד לפני השמדת חמאס ברפיח. הם מכירים את עמדותיו בעד ויתורים שהיו עלולים להביא בפועל לכניעה ישראלית, במטרה להגיע לעסקת חטופים עם חמאס.

הם גם יודעים שאיזנקוט תמך בהסדר בינלאומי עם לבנון לאחר מבצע הביפרים — הסדר שהיה מאפשר לחיזבאללה ולנסראללה להישאר בחיים ובעמדת כוח. כל זה מידע פומבי, שחלק גדול ממנו אף תועד בראיונות מצולמים לתקשורת.

האמריקנים גם זוכרים שאיזנקוט עזב את ממשלת החירום משום שנתניהו סירב לקבל את תנאיו לסיום המלחמה — תנאים שהיו משאירים את חמאס עומד על רגליו.

ועכשיו איזנקוט מבקש מכולנו לשכוח את כל זה ולהאמין שדווקא הוא יהיה המנהיג שישמיד את חמאס?

הוא סומך על התקשורת הישראלית שתשכתב את ההיסטוריה ותשכנע את הציבור להאמין לנרטיב החדש שלו. אבל בוושינגטון, משני צדי המפה הפוליטית, מכירים את העובדות.

אבסורדית עוד יותר היא השאלה: איזו ממשלה בדיוק אמורה לבצע את הבטחתו?

תגובת הליכוד חשפה היטב את הסתירה: כיצד איזנקוט מתכוון להשמיד את חמאס אם ממשלתו תהיה תלויה במפלגות הערביות האנטי־ישראליות בהובלת מנסור עבאס ואחמד טיבי?

ממשלת בנט־לפיד, שנשענה על מפלגה ערבית אנטי־ישראלית, נאלצה לבטל נטיעות של קק״ל בנגב. האם ממשלה כזאת באמת הייתה מסוגלת לפתוח במערכה צבאית נחושה בעזה?

עופר וינטר, ששירת תחת איזנקוט במשך שנים, הצביע על הבעיה העמוקה יותר: איזנקוט מייצג את אותה תפיסת ביטחון של הכלה, פיוס והסתגלות לאויב — תפיסה שקרסה באופן קטסטרופלי ב־7 באוקטובר.

וזה חשוב גם מעבר לפוליטיקה הישראלית.

ממשל טראמפ מעריך עוצמה ואמינות. בכירים אמריקנים מכירים את תהליך קבלת ההחלטות של ישראל במהלך המלחמה הרבה יותר מכפי שאיזנקוט כנראה מניח.

ראש ממשלה שמשכתב את עברו לצרכים פוליטיים לא יחזק את מעמדה של ישראל בוושינגטון. הוא יחליש אותה ויגרום למנהיגי העולם להתייחס אליה כאל שטיח שאפשר לדרוך עליו.

ישראל זקוקה לראש ממשלה שאויבינו מפחדים ממנו, בעלי בריתנו מכבדים אותו, וחשוב מכול — עמו יכול לבטוח בו.

הצהרתו האחרונה של איזנקוט מוכיחה מדוע הוא איננו המנהיג הזה.