הבחירות הסתיימו. עכשיו עלינו לחזור למציאות.

והמציאות שלנו איננה רק חשבונות קואליציוניים או הנושא התורן שהמערכת הפוליטית והתקשורתית מחליטה שישראלים צריכים לעסוק בו השבוע.

המציאות היא שאנחנו מוקפים — ואף מאוימים מבפנים — בידי אויבים ג׳יהאדיסטיים שמצהירים בגלוי על רצונם להשמיד אותנו. והמלחמה הזאת עדיין לא הסתיימה.

הביטו צפונה, אל סוריה.

אחמד א־שרע, אבו מוחמד אל־ג׳ולאני, מנהיג הכוחות האסלאמיסטיים בסוריה, נערך לאפשרות של מתקפת 7 באוקטובר מהחזית הסורית. לאחרונה הופק סרטון המדמה פלישה עתידית לרמת הגולן.

זאת אינה תיאוריה.

הדבר מתרחש במקביל להפגנות נגד ישראל, אימוני נשק והסתה ג׳יהאדיסטית בדרום סוריה.

כבר ראינו את הסרט הזה.

לפני 7 באוקטובר, מערכת הביטחון שכנעה את עצמה שוב ושוב שאפשר להכיל את אויבינו, להרתיע אותם ולנהל את האיום. ואז הגיע 7 באוקטובר ולימד אותנו את מחירה הקטסטרופלי של תפיסת 6 באוקטובר.

לכן ישראל אינה יכולה לסגת מדרום סוריה ולהפקיד שוב את ביטחונן של משפחות ישראליות בידי הבטחות ו״ערבויות בינלאומיות״ — המדיניות שבה תומך גדי איזנקוט.

עלינו להחזיק בשטח האסטרטגי הדרוש כדי למנוע מהג׳יהאדיסטים לבנות על גבולנו כוח פלישה למתקפת 7 באוקטובר נוספת. הגנת הגולן מחייבת נוכחות ישראלית קבועה בשטחי המולדת ההיסטוריים שלנו בדרום סוריה.

מכאן אנחנו מגיעים ישירות לשאלת הממשלה הבאה.

הליכוד הוא המפלגה הגדולה ביותר, ולכן יופעל לחץ כבד להכניס מפלגות מרכז־שמאל לממשלה בראשות נתניהו. רק מיעוט קטן בקרב הציבור היהודי מוכן שאיזנקוט ירכיב ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות האנטי־ציוניות.

אבל גדי איזנקוט אינו צריך להיות הפתרון הקואליציוני של נתניהו.

מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של ערוץ 14, הזהיר בדיוק מפני האפשרות הזאת.

טוכפלד הזכיר כי בזמן שאיזנקוט ישב בקבינט המלחמה, הוא לחץ שוב ושוב לסיים את הלחימה במסגרת עסקת חטופים מסוכנת שחמאס אפילו לא הסכים לה. הוא התנגד לכיבוש רפיח וציר פילדלפי — וכל זאת לפני חיסול סינוואר, לפני כניסת ישראל ללבנון ולפני התקיפה באיראן.

במקביל, טען טוכפלד, איזנקוט תדרך שנתניהו ממשיך את המלחמה משיקולים פוליטיים והצטרף לקמפיין שהאשים אותו בהפקרת החטופים.

ואז איזנקוט עזב את הממשלה בעיצומה של מלחמה קיומית.

למרות כל זאת, הנסיבות הפוליטיות עלולות עדיין להוביל לשיתוף פעולה בין נתניהו לאיזנקוט.

מסקנתו של טוכפלד הייתה פשוטה: ״זה מסוכן״.

והוא צודק.

השאלה אינה אם איזנקוט פטריוט או אם שירת את ישראל בכבוד במשך עשרות שנים. השאלה היא איזו תפיסה אסטרטגית תנחה את הממשלה.

אילו ישראל הייתה פועלת בהתאם לקו של איזנקוט, סינוואר לא היה מחוסל, רפיח וציר פילדלפי לא היו נכבשים, חיזבאללה לא היה סופג את המכות ששינו את המציאות בצפון — ומתקני הגרעין האיראניים לא היו מושמדים.

איזנקוט כבר הציג גישה דומה גם ביחס לסוריה: נסיגה ישראלית והסתמכות מחודשת על ערבויות בינלאומיות.

ערבויות בינלאומיות?

אחרי 7 באוקטובר?

כאשר ג׳יהאדיסטים מעבר לגבול חולמים בגלוי להגיע לרמת הגולן?

זאת תפיסת 6 באוקטובר. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור אליה.

אנחנו מתמודדים עם איומים ג׳יהאדיסטיים מעזה, לבנון, סוריה, תימן ומעבר להן, בעוד המערכה מול משטר האייתוללות באיראן עדיין לא הסתיימה.

לישראל נותרה מלחמה לנצח.

נתניהו זקוק, אם הדבר אפשרי, לממשלה רחבה — אבל לממשלה המסוגלת להמשיך במדיניות הצבאית הנחוצה להבסת האיומים, ולא לעצור אותה באמצע.

יש לקוות שנפתלי בנט, אביגדור ליברמן או גורמים אחראיים ממפלגות אחרות ימצאו דרך להצטרף לממשלה בראשות נתניהו על בסיס האחריות הלאומית העליונה: להגן על ישראל, להביס את אויבינו ולסיים את המלחמה בניצחון.

הרקורד של איזנקוט מלמד מדוע אסור להפקיד בידיו את עיצוב מדיניות הביטחון של הממשלה הבאה. כאשר ישראל זקוקה לחופש פעולה כדי להשמיד איומים לפני שיהפכו לאסונות, הגישה שלו מגבילה אותה ומחזירה אותנו לתלות בערבויות בינלאומיות שכשלו שוב ושוב בהגנה עלינו.

זה גדול יותר מאישיות כזאת או אחרת. זה גדול יותר מפוליטיקה קואליציונית.

השאלה היא אם ישראל תמשיך לפרק את האיומים המקיפים אותנו — או תחזור לנסיגות, להכלה, להרתעה, לערבויות בינלאומיות ול״ניהול״ אויבים ג׳יהאדיסטיים המחויבים להשמדתנו.

ניסינו את התפיסה הזאת.

7 באוקטובר היה התוצאה.

אויבינו עדיין אומרים לנו בדיוק מה הם מתכננים לעשות. הפעם ישראל חייבת להאמין להם — ולוודא שלעולם לא יקבלו את ההזדמנות.

הגיע הזמן להתמקד מחדש בהבסת אויבינו ובהגנה על חיינו.

והתמונה הגדולה עוד יותר היא שהקדוש ברוך הוא דוחף את המציאות בכיוון אחד: מאלץ אותנו להשתחרר מהאשליות, לקחת אחריות, להשיב את השליטה היהודית לחבלי מולדתנו ולממש את הייעוד שלשמו שבנו לארצנו.

לא ביקשנו את המלחמה הזאת. אבל המציאות מוכיחה שאין לנו אפשרות אחרת אם ברצוננו להגן על חיינו.

ובכך ישראל נדרשת להפוך למודל עבור העולם החופשי: להפסיק לפחד משמות, לזהות את הרוע הג׳יהאדיסטי, להאמין לאויב כשהוא מצהיר על כוונותיו — ולהביס אותו לפני שהוא משמיד עוד חיים.

הקב״ה מוביל אותנו למקום שבו נגשים את ייעודנו: עם יהודי חזק, ריבוני ומאמין בארצו, שמגן על חייו ומאיר לאומות כיצד נלחמים ברוע בלי להתנצל.

עם ישראל חי!