כולם נסערים מהשקר הבוטה שאמר היום נשיא צרפת עמנואל מקרון מעל בימת האו״ם: חמאס, לטענתו, ״מעולם לא פעל בגדה המערבית״ — כלומר, ביהודה ושומרון.

כן, מדובר בשקר מוחלט. במשך עשרות שנים הפעיל חמאס תשתיות טרור וביצע פיגועים ביהודה ושומרון.

אבל דבריו של מקרון הם רק הסחת דעת מהסיפור הגדול באמת.

עזבו לרגע את חמאס. מה לגבי הרשות הפלשתינית, התומכת בטרור ומחנכת ילדים לרצוח יהודים באמצעות ספרי לימוד ותוכניות טלוויזיה?

ומה לגבי התנועה הלאומית הפלשתינית כולה — אותה תנועה שמנהיגי המערב דורשים מישראל להכיר בה ולתגמל אותה במדינה?

לתנועה הזאת יש היסטוריה שבירות המערב מתעלמות ממנה. לא משום שהיא נסתרת, אלא משום שהיא אינה נוחה להן.

יון מיכאי פצ׳פה לא היה תועמלן ישראלי. הוא היה ממלא מקום ראש שירות ביון החוץ של רומניה הקומוניסטית וקצין המודיעין הבכיר ביותר מהגוש הסובייטי שערק אי פעם למערב. הוא טיפל בתיק אש״ף, נחשף למסמכים והעביר את הכספים.

פצ׳פה כתב: https://www.wsj.com/articles/SB106419296113226300

https://www.nationalreview.com/2006/08/russian-footprints-ion-mihai-pacepa

https://webhome.weizmann.ac.il/home/comartin/israel/pacepa-wsj.html

״אש״ף היה רעיון של הקג״ב, שהייתה לו חיבה מיוחדת לארגוני ‘שחרור’.״

לדבריו, אש״ף היה חלק מדפוס רחב יותר: צבא השחרור הלאומי של בוליביה, FARC, החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין וארגונים נוספים שמותגו כ״תנועות שחרור״ כדי להפוך מלחמות מקומיות למאבקים ״אנטי־קולוניאליים״ נגד המערב.

כך תיאר פצ׳פה את רגע הייסוד:

״בשנת 1964 אישרה המועצה הראשונה של אש״ף, שהורכבה מ־422 נציגים פלשתינים שנבחרו בקפידה בידי הקג״ב, את האמנה הלאומית הפלשתינית — מסמך שנוסח במוסקבה. גם האמנה הפלשתינית והחוקה הפלשתינית נולדו במוסקבה, בסיועו של אחמד שוקיירי, סוכן השפעה של הקג״ב שהפך ליושב הראש הראשון של אש״ף.״

זו הטענה. לא שהסובייטים הצטרפו מאוחר יותר וסייעו לתנועה קיימת, אלא שהאמנה עצמה הייתה, לדבריו, תוצר מוסקבאי.

ואז הגיע יאסר ערפאת.

פצ׳פה כתב כי קיבל לידיו את תיק הקג״ב האישי של האיש שיהפוך לפניה הבינלאומיות של ״פלשתין״:

״ערפאת היה בן הבורגנות המצרית, שמודיעין החוץ של הקג״ב הפך למרקסיסט מסור. הקג״ב הכשיר אותו בבית הספר למבצעים מיוחדים בבלאשיחה, ממזרח למוסקבה, ובאמצע שנות השישים החליט לטפח אותו כמנהיג העתידי של אש״ף.״

לאחר מכן תיאר את בניית סיפור חייו מחדש:

״תחילה השמיד הקג״ב את רישומי הלידה הרשמיים של ערפאת בקהיר והחליף אותם במסמכים בדויים, שלפיהם נולד בירושלים ולכן היה פלשתיני מלידה.״

קראו זאת שוב.

מי שהוצג לעולם כהתגלמות הבינלאומית של ״אומה פלשתינית עתיקה״ נולד בקהיר. לפי קצין המודיעין הבכיר ביותר מהגוש המזרחי שערק למערב, הביון הסובייטי מחק את הרישום המצרי ויצר עבורו סיפור לידה ירושלמי כדי לשווקו כ״יליד הארץ״.

פצ׳פה המשיך:

״לאידיאליזם נעלה לא הייתה משיכה המונית בעולם הערבי, ולכן הקג״ב עיצב מחדש את ערפאת כאנטי־ציוני קיצוני. הם גם בחרו עבורו ‘גיבור אישי’: המופתי הגדול חאג׳ אמין אל־חוסייני.״

אותו מופתי ששיתף פעולה עם היטלר.

פצ׳פה תיאר גם את צינור הסיוע המבצעי. לפני עריקתו, לדבריו, הוא היה אחראי להעביר לערפאת כ־200 אלף דולר במזומן מולבן מדי חודש לאורך שנות השבעים. נוסף על כך, הוא שלח מדי שבוע שני מטוסי מטען לביירות, עמוסים במדים ובציוד. שירותי מודיעין אחרים בגוש הסובייטי פעלו באותו אופן.

בשנת 1972, כתב פצ׳פה, הציב הקרמלין את ערפאת במקום גבוה בסדר העדיפויות של כל שירותי המודיעין בגוש הסובייטי. המשימה שהוטלה על בוקרשט הייתה להלבין את דמותו ולהביא את וושינגטון להתייחס למחבל כאל מדינאי.

יורי אנדרופוב, אז יו״ר הקג״ב, הסביר לפצ׳פה את המטרה הרחבה יותר במילים שצריכות להופיע עד היום על שולחנו של כל מנהיג מערבי:

״היינו צריכים להחדיר שנאה נאצית כלפי היהודים ברחבי העולם האסלאמי ולהפוך את נשק הרגש הזה למרחץ דמים של טרור נגד ישראל ונגד התומכת העיקרית שלה, ארצות הברית.״

ובהמשך:

״נהפוך את ערפאת לדמות ייצוגית כזאת, ובהדרגה נקדם את אש״ף לעבר כוח שלטוני ומדינה.״

לא ניתן לאמת כיום באופן עצמאי כל פרט מבצעי שתיאר פצ׳פה עשרות שנים לאחר האירועים. רשימות מיטרוחין מאשרות קשרים סובייטיים עם ערפאת, מימון סובייטי ותסכול סובייטי מחוסר אמינותו, אך אינן מוכיחות באופן עצמאי כל משפט של פצ׳פה על ועידת אש״ף בשנת 1964. מצוין. היסטוריונים יכולים להתווכח על הערות השוליים.

אולם אי אפשר למחוק את הפרויקט הסובייטי המתועד: לקחת מלחמה ערבית נגד ישראל ולמתג אותה מחדש כמאבק לשחרור לאומי; להפוך את היהודים לקולוניאליסטים; להפוך טרור ל״התנגדות״; ולהציג מהפכן יליד קהיר כבנה האותנטי של אומה מומצאת.

אין זו טענה שערבים לא חיו בארץ. כמובן שחלקם — מוסלמים ונוצרים — חיו כאן במשך דורות.

אולם חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית היגר לארץ ישראל העות׳מאנית והמנדטורית ממצרים, מסוריה, מלבנון, מעבר הירדן וממקומות נוספים בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. הם נמשכו להזדמנויות עבודה, לביטחון ולצמיחה הכלכלית שיצרו ההתיישבות הציונית והשלטון הבריטי.

היסטוריונים עדיין חלוקים לגבי המספרים, וזו מחלוקת אמיתית. אבל לא הייתה בהיסטוריה אומה פלשתינית מובחנת כפי שהיא מוצגת כיום. הערבים נקראו ערבים משום שמוצאם בעולם הערבי.

ברית המועצות ניצלה את שנאת היהודים הקיימת כדי להפוך את הזהות ״הפלשתינית״ לזהות הפוליטית המארגנת של אותם ערבים. היא הפכה אותה למותג תעשייתי של ״שחרור לאומי״ מתקופת המלחמה הקרה, שמטרתו מחיקת הריבונות היהודית והחלשת המערב.

ועידת Pulse of Israel הראשונה שלנו, שנערכה בירושלים ביוני 2023 — חודשים ספורים לפני פלישת 7 באוקטובר — הוקדשה בדיוק לאזהרה הזאת.

יהדות העולם הייתה חייבת להבין שהזהות הלאומית הפלשתינית המודרנית נבנתה כאסטרטגיה אנטישמית נגד היהודים. כאשר יהודי מעניק לזהות הזאת לגיטימציה פוליטית או תומך בפתרון שתי המדינות על בסיס דרישותיה, אין מדובר בנייטרליות. מדובר בתמיכה ישירה באג׳נדה אנטישמית המסכנת יהודים בכל העולם.

7 באוקטובר הוכיח זאת.

אחרי הפלישה והטבח הגיע פיצוץ עולמי של שנאת יהודים. אפשר להבין אותו רק כאשר מכירים בכך ש״העניין הפלשתיני״, כפי שהוא בנוי כיום, אינו רק ויכוח על גבולות. הוא מסע נגד העם היהודי.

לפני אמצע שנות השישים, הזהויות הדומיננטיות בקרב הערבים באזור היו ערביות, מוסלמיות, סוריות, דרום־סוריות או ירדניות. ״פלשתינה״ הייתה בעיקר הגדרה גיאוגרפית שבה השתמשו הבריטים. גם היהודים בארץ בתקופת המנדט כונו פלשתינים.

לאחר שהמודל הסובייטי של ״שחרור לאומי״ הורכב על הסכסוך, הוכרז על עם חדש — ולאיש קהירי הונפק למעשה סיפור לידה חדש.

אפילו בכירים באש״ף אמרו בהמשך את הדברים בגלוי.

זוהיר מוחסן, מבכירי אש״ף, אמר למראיין הולנדי בשנת 1977:

״העם הפלשתיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלשתינית היא רק אמצעי להמשך מאבקנו במדינת ישראל למען האחדות הערבית שלנו… רק מסיבות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים כיום על קיומו של עם פלשתיני.״

זו אינה ״הסברה ישראלית״. זהו בכיר בתנועה המתאר במילותיו שלו את הכלי הפוליטי שיצרה.

ההצלחה הסובייטית לא הייתה בהמצאת בני אדם. היא הייתה בהמצאת נרטיב פוליטי ובהצפת האו״ם, הקמפוסים, הכנסיות ומערכות החדשות באמצעותו.

קחו מלחמה בין יהודים ששבו לארץ אבותיהם לבין מדינות ערב שסירבו לחלוקת הארץ והפסידו.

מתגו אותה מחדש כמאבק בין ילידים לבין קולוניאליסטים מערביים.

הפכו את היהודים — העם בעל הקשר התרבותי, הלשוני, הדתי והארכיאולוגי הרצוף והעמוק ביותר ליהודה, לירושלים ולארץ ישראל — ל״מתנחלים״ זרים.

הפכו את מלחמות ההגנה של ישראל ל״אימפריאליזם״.

הפכו חטיפות מטוסים, מעשי טבח בבתי ספר ופיגועי התאבדות ל״התנגדות״.

הפכו את אש״ף לתנועת שחרור לאומי.

הפכו את ערפאת ממרקסיסט יליד מצרים, שהוכשר בידי הסובייטים, לשריד חי של אומה עתיקה שנושלה מארצה.

המבצע הצליח.

עשרות שנים לאחר מכן, נשיאים, ראשי ממשלות, ארגונים לא־ממשלתיים ומערכות עיתונים חוזרים על אוצר המילים הסובייטי כאילו מדובר באמת גיאולוגית שאינה ניתנת לערעור.

וכאן אנחנו חוזרים לרשות הפלשתינית.

ממשלות המערב ממשיכות למכור לעולם הבחנה מנחמת: חמאס הוא ארגון הטרור, ואילו הרשות הפלשתינית היא הגורם המתון.

זו נוחות דיפלומטית, לא תיאור של המציאות.

במשך שנים השתמשה הרשות בכספים בינלאומיים למנגנון ״תשלום תמורת רצח״, המעניק משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם. גובה התשלום נקבע, בין היתר, בהתאם לחומרת הפיגוע ולעונש שנגזר — כלומר, ככל שהמחבל רצח יותר יהודים, כך גדל התגמול.

גם מערכת החינוך אינה סוד. הפרלמנט האירופי הצביע פעם אחר פעם על אנטישמיות, ג׳יהאד, האדרת ״שהידים״ ומחיקת ישראל מחומרי לימוד של הרשות ושל מוסדות הקשורים לאונר״א.

ובכל זאת, אירופה ממשיכה לממן אותם.

חברת הכנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה, ד״ר עינת וילף — שאיש אינו יכול להגדירה כאשת ימין — טוענת במשך שנים שהמערב מסרב לעסוק בסוגיה האמיתית. בספרה ״מלחמת זכות השיבה״, שכתבה עם עדי שורץ, הם מסבירים כי המאבק הפלשתיני אינו מתמקד בהקמת מדינה לצד ישראל, אלא בהמשך המלחמה נגד עצם קיומה של ישראל.

זאת השיחה שאנחנו צריכים לנהל.

מקרון רוצה שהעולם ידון בשאלה האם חמאס פועל ביהודה ושומרון.

הוא פועל שם.

אבל נניח שחמאס ייעלם מחר.

האם מוסדות פלשתיניים ילמדו את הדור הבא שהעם היהודי שב לצמיתות למולדתו הילידית?

האם הם יוותרו על הדרישה להעביר מיליוני צאצאים של פליטי 1948 לחיפה, ליפו, לעכו ולשאר שטחה הריבוני של ישראל?

האם הפוליטיקה הפלשתינית תפנה לבניית חברה משגשגת במקום להמשיך במלחמה נגד הקיום היהודי?

אלה השאלות היחידות החשובות באמת.

ויש שאלה קשה אף יותר, שמנהיגי המערב אינם מוכנים לגעת בה:

כמה מן המסגרת שהם מציגים כיום כהיסטוריה מקודשת נבנה, מותג והופץ ברחבי העולם בידי משטר סובייטי, שהבין לוחמה פוליטית טוב הרבה יותר מכפי שממשלות אירופה מבינות אותה כיום?

אל תסתפקו במאמר דעה.

קראו את פצ׳פה.

בדקו היכן באמת נולד ערפאת.

למדו על יחסי ברית המועצות ואש״ף.

קראו מה אמרו בכירי אש״ף כאשר חשבו שהמערב אינו מקשיב.

בדקו את תוכני הלימוד של הרשות הפלשתינית.

קראו את נתוני תשלומי המחבלים.

והבינו את 7 באוקטובר כמימוש של אידיאולוגיה — לא כאסון טבע שהגיע משום מקום.

אז כן, צריך לחשוף את השקר של מקרון בנוגע לחמאס.

אבל אסור להעמיד פנים שזה הסיפור המרכזי.

הסיפור האמיתי הוא המטרה שלשמה נבנתה התנועה הלאומית הפלשתינית, מי סייע לבנות אותה, וכיצד המערב ה״נאור״ ממשיך לדקלם נרטיב שונא יהודים שמוסקבה סייעה לכתוב.

והחדשות הטובות עתיקות יותר מן השקר הזה.

העם היהודי שרד יותר מאלפיים שנות גלות ורדיפות. גם כאשר שנאת היהודים שוב מרימה את ראשה, מעולם לא היינו חזקים יותר או מסוגלים יותר להגן על עצמנו, לתרום לאנושות ולמלא את שליחותנו האלוקית כאומה ריבונית בארצנו הילידית, ההיסטורית והתנ״כית.

חזקו את אמונתכם. העתיד שלנו מזהיר.

מקרון, חמאס והזהות הפלשתינית שהונדסה בסיוע ברית המועצות יהפכו להערות שוליים בספרי ההיסטוריה.

אבל העם היהודי, ששב להיות ריבון בארצו, יישאר כאן. עוד נזכה לראות את בית המקדש השלישי בנוי, ולמלא את ייעודנו להפיץ טוב, מוסר ואמונה בעולם מציון — כפי שנועדנו לעשות.

המשיכו לעקוב אחריי ואחרי Pulse of Israel למען האמת, ושתפו אותה.

עם ישראל חי!