בבוקר 11 בספטמבר 2001 הייתי אמור להיות במשרד במנהטן. מסיבה כלשהי נשארתי בביתי בריברדייל. פתחתי אתר חדשות וראיתי את התמונות הראשונות של המטוס שמתנגש במגדל. הדלקתי טלוויזיה וצפיתי בהלם איך המטוס השני נכנס למגדל שנשאר. לעיר, לעבודה, כבר לא נסעתי.

המחשבה הראשונה הייתה על משפחה, חברים ועמיתים בדאונטאון — במיוחד בן דוד שעבד כמה רחובות מהמגדלים. השנייה הייתה על אשתי, שיצאה לתספורת בריברדייל. רציתי אותה בבית מיד.

אחרי שהזוועה החלה לחלחל, המחשבה האחרונה באותו בוקר הייתה תקווה: שסוף־סוף העולם יראה את טרור הג׳יהאד המוסלמי שישראל חיה איתו עשרות שנים, ושעולם החופש יעמוד איתנו כדי לסיים את זה.

עשרים וחמש שנים אחר כך, התקווה הזו נראית תמימה עד כאב.

7 באוקטובר היה ה־11 בספטמבר של ישראל. אותה אידיאולוגיה ג׳יהאדית. אותה שנאת יהודים רצחנית. אותו חג של טבח.

ההבדל הוא זה: אחרי הטבח, חלק מעם ישראל התעורר. ראינו את הג׳יהאד כפי שהוא. עדיין רבים אצלנו על איך גומרים את המלאכה — אבל הכיוון ברור. לא חוזרים לישון.

נעבוד על זה פוליטית, צבאית ורוחנית, כדי להוציא את הרע הג׳יהאדי מהארץ. אין דו־קיום עם מוסלמים ג׳יהאדיסטים. היינו שם. עשינו את זה.

אנחנו לא בתקופה רגילה. אנחנו בתהליך גאולה: ריבונות יהודית בארץ, קיבוץ גלויות, תקופה היסטורית. מי שמביט רק דרך משקפיים של ניו־יורק או של ״הקהילה הבינלאומית״ מפספס את השאלה האמיתית — לא אם ישראל תתיישר עם הנרטיב המערבי הקורס, אלא אם מדינת ישראל תוביל את האנושות בדרך שבה מתמודדים עם הרע הזה.

כי האנושות רעבה למודל. היא מסתכלת על המדינה היהודית.

אם נהיה תלמידים ממושמעים של המערב — נפסיד פעמיים: גם את הביטחון וגם את השליחות. אם נזכור מי אנחנו — ננהיג.

החלק החשוב ביותר בהתעוררות אינו רק ביטחוני. הוא רוחני. חיזוק האמונה. חיזוק הזהות היהודית.

ההתעוררות בארץ מדהימה. די לראות סליחות בשעות הלילה המאוחרות בכותל המערבי — כל כך הרבה צעירים שמתחברים לזהות היהודית שלהם, כמעט בפעם הראשונה.

לזכור מי אנחנו, למה אנחנו כאן ומי החזיר אותנו הביתה. לכן ננצח במלחמה הגלובלית הזאת נגד האסלאם הג׳יהאדי.

צבאות וגדרות חשובים. אבל עם שיודע שהוא אומה לפני הקב״ה, עם שליחות ועם ארץ — אי אפשר למחוק.

אם היית אומר לניו־יורקי בימים שאחרי 11 בספטמבר שיום אחד אדם השקוע באותה השקפת עולם ג׳יהאדית יהיה ראש העיר ניו־יורק — היו אומרים לך שאתה משוגע. תסתכלו סביב היום.

מדינות שרוצות להישאר חופשיות חייבות ללמוד מישראל. עם ישראל צריך להיות המודל: לחזק זהות, לחזק אמונה בקב״ה כיחידים וכאומה, ולעמוד מול הרע — לא לנהל אותו, לא לממן אותו, לא לסבול אותו ולא לשנות לו שם.

יש רק דרך אחת שבה הרע הזה נגמר: מסירים את נושאיו. מגרשים את הג׳יהאדיסטים. בישראל זה יקרה. זו רק שאלה של רצון פוליטי ושל מתי.

לכל מדינה שעוד רוצה להישאר חופשית נשארת שאלה פשוטה: האם תעשו את זה לפני שיהיה מאוחר מדי?

זכרם של כל הנרצחים ב־11 בספטמבר, ב־7 באוקטובר ובמלחמות שאחריו — לברכה.

שכל אחד מאיתנו יתייחס לכל יום שנשאר כאל דבר יקר, יחיה אותו במלואו וישקיע את כוחו במה שבאמת חשוב — במיוחד באנשים שאנחנו אוהבים.

כשטרור ג׳יהאדי ושנאת יהודים מתפשטים בעולם, ליהודים יש תשובה אחת כנה: בואו הביתה.

כאן הבית. כאן לוח השנה הלאומי הוא לוח השנה היהודי. כאן שפת התנ״ך היא שפת הרחוב. אנחנו מכירים את האויב. אנחנו יודעים שצריך להגן על עצמנו. לא תמיד עושים את זה כמו שצריך. יום אחד כן.

הקב״ה ישמור על האנושות ויעזור לטוב לנצח את הרע.

עם ישראל חי.