אך המציאות הפוכה לחלוטין.

למעלה ממאה אישי ציבור, אקדמאים ופעילים ירדנים חתמו על מכתב פומבי הקורא לממשלת ירדן לגרש את הכוחות האמריקאיים משטחה, לנתק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם וושינגטון, להישאר “ניטרלית” בעימות בין ארצות הברית לאיראן, ולחזור להתמקד במה שלדבריהם הוא האויב האמיתי – ישראל.

תחשבו לרגע על האבסורד.

איראן משגרת טילים לעבר ירדן. חיילים אמריקאים מסייעים ליירט אותם ולהגן על הממלכה. ובכל זאת, אותם מנהיגי דעת קהל ירדנים מוטרדים הרבה יותר מהמאבק בישראל מאשר מהמשטר שתוקף בפועל את מדינתם.

זו המציאות שיותר מדי אנשים במערב עדיין מסרבים להפנים.

הקריאות “מוות לישראל” ו”מוות לאמריקה” נובעות מאותה תפיסת עולם ג’יהאדיסטית־אסלאמית. ישראל איננה היעד הסופי. אנחנו פשוט הראשונים בתור. כפי שאומר הפתגם הג’יהאדיסטי הידוע: “קודם אנשי השבת, אחר כך אנשי יום ראשון.”

המלך עבדאללה מבין זאת היטב. הוא יודע שהנוכחות הצבאית האמריקאית מגינה על ירדן לא רק מפני איראן, אלא גם מפני הכוחות הג’יהאדיסטיים הסוניים שממתינים להזדמנות להשתלט על המדינה.

אלא שהמכתב הזה חושף אמת עמוקה יותר: בעוד שממשלת ירדן משתפת פעולה עם המערב, זרמים משמעותיים בתוך החברה הירדנית רואים בישראל – ולא באיראן – את האויב המרכזי.

לרעיונות יש משמעות.

הסכמי שלום לבדם אינם יכולים לגבור על אידיאולוגיה המחנכת לשנאת ישראל והמערב. זה איננו רק סכסוך פוליטי. זהו מאבק אידיאולוגי ודתי.

ישראל כבר למדה את הלקח הזה בדרך הקשה: עזה. דרום לבנון. סוריה.

בכל פעם שכוחות ג’יהאדיסטיים מתבססים על גבולותינו, ישראל נאלצת בסופו של דבר לצאת למלחמה כדי להסיר את האיום. אבל ניצחון צבאי לבדו אינו מספיק.

אם רק נחסל את המחבלים ואז ניסוג – ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו בדיוק מה קורה: הג’יהאדיסטים חוזרים וממלאים את הוואקום.

ביטחון אמיתי וארוך טווח דורש יותר מנוכחות צבאית. הוא מחייב שליטה ישראלית קבועה, החלת ריבונות והקמת יישובים יהודיים משגשגים לצד החיילים המגינים עליהם.

נוכחות אזרחית מעגנת את הנוכחות הצבאית. בלעדיה, הלחץ המדיני מוביל בסופו של דבר לנסיגה – והנסיגה מזמינה את הג’יהאדיסטים למלחמה הבאה.

אסור לנו להניח שממלכת ירדן, החתומה על הסכם שלום עם ישראל, תישאר כפי שהיא לנצח.

לכן, לדעתי, ישראל חייבת להתחיל לחשוב כבר היום באופן אסטרטגי על עתידה של ירדן.

הצהרת בלפור משנת 1917 דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בשטח שמשני עברי נהר הירדן, עוד לפני שהבריטים החליטו להפריד את עבר הירדן מהמנדט המקורי. לכך מצטרף גם הקשר ההיסטורי והתנ”כי העמוק של עם ישראל לארץ שממזרח לירדן. אי אפשר להתעלם מהרקע הזה כאשר חושבים על עתידו של האזור.

אם יום אחד המשטר ההאשמי יקרוס ויוחלף בידי כוחות ג’יהאדיסטיים, הגבול המזרחי השקט שלנו יהפוך בן־לילה לחזית המלחמה הבאה.

וכאשר היום הזה יגיע, לישראל לא תהיה ברירה אלא לשחרר גם את השטח הזה כדי להגן על אזרחיה – בדיוק כפי שנאלצנו לעשות בזירות אחרות.

זו הסיבה שהמכתב הזה חשוב כל כך. הוא איננו עוד הצהרה פוליטית. הוא תמרור אזהרה.

הלקח פשוט: כאשר אנשים אומרים לכם במפורש מי האויב שלהם – תאמינו להם.

כאשר איראן תוקפת את ירדן, אך דמויות משפיעות בירדן ממשיכות להצביע על ישראל ועל ארצות הברית כאויב האמיתי, אנחנו חייבים להקשיב היטב.

התעלמות מהקולות הגוברים של הג’יהאד, במזרח התיכון וביותר ויותר מדינות בעולם החופשי, מעולם לא הביאה שלום. היא רק דחתה את הרגע שבו כבר אי אפשר יהיה להכחיש את המציאות.

בישראל אסור לנו לחזור על הטעות הזאת. עלינו לפקוח עיניים, להבין היטב מול איזו אידיאולוגיה אנו מתמודדים, ולהיערך לאתגרים שעוד לפנינו.

התעלמות מהאיום מעולם לא גרמה לו להיעלם.

ובכל זאת, למרות כל האתגרים, אני מלא תקווה.

עם ישראל שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה. זכינו לראות ניסים אחר ניסים בדורנו. אני מאמין שהקב”ה מוביל אותנו בתהליך הארוך של הגאולה, ודוחף אותנו להגשים את ייעודנו הלאומי בארץ אבותינו.

האחריות שלנו ברורה: לחזק את האמונה שלנו, לחזק את החוסן הלאומי שלנו, ולהיות מוכנים לפעול באומץ, בחכמה ובנחישות כאשר ההיסטוריה קוראת לנו למלא את ייעודנו.

עם ישראל חי!