קרה פה משהו דרמטי. מתחת לרדאר.

שר הביטחון ישראל כץ הודיע שהוא וראש הממשלה בנימין נתניהו הורו לצה״ל להתכונן ל״מלחמה כוללת״ נגד הרשות הפלסטינית — אם כוחות הביטחון שלה יפתחו במתקפת סגנון 7 באוקטובר על כוחות צה״ל ועל יישובים יהודיים, או אם לישראל יהיה ודאות שהם עומדים לפתוח.

כץ אמר שהמענה יכלול חיסול בכירים, השמדת תשתיות טרור, פינוי אוכלוסייה מאזורים שמהם יוצאות מתקפות, והשארת נוכחות צה״ל בשטח שפונה.

לא עוד אינתיפאדה ארוכה.

מלחמה נגד הרשות הפלסטינית.

זו הודאה משמעותית.

ממשלת ישראל מתכוננת בפומבי ליום שבו הכוחות החמושים של הרשות עצמה יהפכו את הקנים נגד יהודים.

סוף סוף.

אבל נתניהו עדיין צריך לגמור את המשפט:

הרשות הפלסטינית היא אויב.

עשרות שנים ״הקהילה הבינלאומית״ דרשה מישראל לטפל ברשות כשותפה לשלום וכבסיס למדינה פלסטינית עתידית.

הסכמי אוסלו לקחו את אש״ף — ארגון טרור עם דם של אין־ספור ישראלים ויהודים על הידיים — וצבעו אותו בלבן. הרשות הפכה למסגרת השלטון שבה אש״ף יפעיל כוח בעזה ובחלקים מיהודה ושומרון.

ואז באה גל הטרור של שנות אוסלו. ב־1996 מיליוני ישראלים בחרו בנתניהו מול שמעון פרס המכהן. ההתנגדות לאסון אוסלו הייתה בלב העלייה שלו.

אבל אחרי שנכנס לתפקיד נתניהו לא האמין שיש לו גב פוליטי ובינלאומי פשוט לקרוע את אוסלו ולפרק את הרשות.

במקום זה, לאורך העשורים, הגישה הייתה הדרגתית: לבלום ויתורים כשאפשר, לצמצם שטח שמועבר לשליטה פלסטינית תחת לחץ בינלאומי כבד, להחליש את הרשות פוליטית, ולחשוף אותה לעולם ככל דבר חוץ מהשותפה האמינה שאדריכלי אוסלו הבטיחו לישראלים.

שלד אוסלו נשאר.

והיום אנחנו חיים את התוצאה: ישות שנולדה מאש״ף, שנמכרה לנו כשותפה לשלום, עם מנגנון ביטחון חמוש עצום שהוכשר גם בידי ארצות הברית — ושעליו ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו נערכים עכשיו לאפשרות של מלחמה כוללת.

שתי העמדות האלה לא יכולות לגור באותו בית.

האזהרות הצטברו. ההודעה לא נפלה מהשמיים.

באוגוסט נתניהו וכץ ביקרו בפיקוד המרכז ושאלו במפורש על היערכות ל״היפוך קנים״ — התרחיש שבו כוחות הרשות הופכים את הנשק נגד ישראל.

לפי ״ישראל היום״, נתניהו רצה לראות את תוכנית המלחמה של צה״ל נגד הרשות.

ויש סיבה לדאגה.

דיווחים מהזמן האחרון תיעדו אימונים של כוחות הרשות עם רקטות נ״ט מסוג RPG-7, מקלעי PKM, רובי צלפים, חומרי נפץ ורכבים משוריינים — כולל תרגילי לוחמה עירונית ופריצה בסגנון צבאי.

״ישראל היום״ דיווח גם שכ־78 שוטרים ומפקדים של הרשות היו מעורבים בפיגועים נגד ישראלים בתקופה של שלוש שנים עד 2024.

זו לא משטרת אוסלו שהובטחה לנו.

חברי סא״ל (מיל׳) מוריס הירש, לשעבר ראש התביעה הצבאית ביו״ש, פרסם לאחרונה מחקר מקיף על המטמורפוזה של מנגנוני הביטחון של הרשות.

על פי אוסלו ב׳, כוח השיטור הפלסטיני ביו״ש היה אמור למנות לכל היותר 12 אלף איש. הירש חישב כ־8,000 כלי נשק מורשים.

ההערכה שלו היום: כ־70 אלף אנשי מנגנונים בסך הכל, מתוכם יותר מ־50 אלף חמושים ביהודה ושומרון.

ועכשיו הגיאוגרפיה.

ב־7 באוקטובר מחבלי חמאס מעזה הגיעו עד אופקים — כ־22 קילומטרים לתוך ישראל.

משרטטים את אותו רדיוס משטח שבשליטת הרשות ביו״ש.

מיליוני ישראלים נמצאים בפנים.

ירושלים, כפר סבא, פתח תקווה, ראש העין, עפולה, נתניה ועוד אין־ספור יישובים. וחצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון כולה.

באחד המקומות הצרים ביותר של המדינה, בין קלקיליה לים — בערך 14 קילומטר.

לכן האזהרה של הירש מצמררת.

מתקפת סגנון 7 באוקטובר מיו״ש לא תתחיל 50 או 100 קילומטר מריכוזי האוכלוסייה.

היא תתחיל מהשכן.

אז למה מחכים?

כאן נתניהו חייב לענות על שאלה קשה יותר.

אם האיום רציני מספיק כדי להיערך למלחמה כוללת — למה משאירים את היכולת הצבאית במקום?

ההנחה שלי: נתניהו מאמין שלישראל תהיה לגיטימציה בינלאומית לפעול רק אחרי שהרשות תתקוף ראשונה, או כשיהיה מודיעין חד־משמעי שמתקפה מממשת.

אם ישראל תזוז ראשונה נגד מנגנון הביטחון, העולם יאשים מיד בתוקפנות. וושינגטון עלולה להתנגד. אירופה כמעט בוודאות. האו״ם יגנה.

אבל יש סכנה נוראה בלתת ללגיטימציה בינלאומית לקבוע מתי ישראל מגינה על אזרחיה.

כי את זה כבר ניסינו.

אי אפשר להרשות לעצמנו עוד 6 באוקטובר.

לפני 7 באוקטובר ידענו שחמאס בנה צבא טרור. ידענו על הרקטות. ידענו על המנהרות. ראינו אותם מתאמנים לפלוש ליישובים.

וחיכינו.

האמנו שההרתעה תחזיק, שהמודיעין יתריע בזמן, ושנגיב אם חמאס יחצה קו.

יודעים איך זה נגמר.

הלקח הזה צריך לשנות דוקטרינה.

ישראל לא צריכה לספוג עוד טבח לפני שהיא מנטרלת איום צבאי שיושב ליד מרכזי האוכלוסייה.

אי אפשר לחכות לפקודה כזו לפני שמביטים במציאות האסטרטגית.

הרשות בנתה מנגנון חמוש רחוק ממה שהובטח באוסלו. חלק מאנשיה השתתפו בטרור. הכוחות מקבלים אימון בסגנון צבאי. והממשלה עצמה רואה את אפשרות המתקפה כרצינית מספיק כדי להיערך למלחמה כוללת.

זה צריך לקבור סוף סוף את הפנטזיה שהרשות היא שותפה לשלום.

נתניהו ראוי לקרדיט על זה שהעלה את האיום לסדר היום הציבורי.

אזהרה לא מספיקה.

תגידו לוושינגטון. לאירופה. לעולם: הרשות הפלסטינית היא אויב — לא יסוד למדינת טרור נוספת שמשקיפה על לב הארץ.

ואז לענות על השאלה ש־7 באוקטובר כופה על כל מנהיג ישראלי:

אם יודעים שהם אויב שבונה יכולת לתקוף אותנו — למה לא מסיימים את האיום הצבאי עכשיו, לפני שהם תוקפים?

אסיים בטון אחר.

אני יודע שנתניהו מבין שהרשות אויב. אני גם יודע שהוא מתמודד במקביל עם כמה איומים קיומיים, ובראשם משטר הג׳יהאד האסלאמי באיראן. ונתניהו תמיד עבד בהדרגה — משנה מציאות אסטרטגית בלי להכריז מראש על כל היעד.

אז גם אם עדיין לא עמד מול העולם והכריז שהרשות אויב שיש לפרק את יכולותיו הצבאיות — ההודעה על היערכות למלחמה נגדה היא צעד חשוב בכיוון הנכון.

שלושים שנה מאוחר מדי. אבל סוף סוף צעד בכיוון הנכון.

שממשלת ישראל נערכת בגלוי לאפשרות של מלחמה כוללת נגד מנגנוני הרשות — זה שינוי יסודי בשפה.

ואני מאמין לאן התהליך הזה מוביל:

ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון.

לא שאלה של אם. שאלה של מתי.

אנחנו קרובים מתמיד.

אבל שום דבר מזה לא גזירת גורל. לבחירות יש מחיר. ממשלה בראשות אייזנקוט והשמאל הפוליטי תהפוך את המסלול ותחזיר אותנו לאותן החלטות ביטחון כושלות שהביאו את אוסלו מלכתחילה.

לכן מה שיקרה עכשיו חשוב מאוד.

שלושים שנה אחרי אוסלו ישראל מתחילה סוף סוף להתמודד עם מציאות אוסלו הקטלנית שיצחק רבין ושמעון פרס יצרו. עכשיו צריך לתת לנתניהו הזדמנות לגמור את העבודה.

אנחנו בימות גאולה: ריבונות שחוזרת, דפוסי גלות שנשברים, היסטוריה שמאיצה. האנושות מסתכלת — האם מדינת ישראל תוביל באיך אומה נלחמת בג׳יהאד, מגינה על גבולות ודוחה עלילות דם, או תמשיך לחכות לאישור מאומות שלא ישלמו את מחיר הטבח הבא.

אמונה אינה תחליף לאסטרטגיה. אחריות היא תקיעת השופר אחרי ההתעוררות.