על פי דיווח בתקשורת הישראלית, מאז שנכנסה לתוקף עסקת עזה של טראמפ, שחייבה את ישראל להפסיק את הפעילות ההתקפית נגד חמאס, מחבלי חמאס חוצים שוב ושוב את “הקו הצהוב” אל תוך השטח שבשליטת צה”ל ברצועת עזה – ככל הנראה כדי לבחון את תגובת ישראל.

באחד המקרים החמורים ביותר, מחבלים התקרבו לכלי הנדסה של צה”ל, גנבו ציוד צבאי וחזרו לשטח שבשליטת חמאס. החיילים זיהו אותם וביקשו אישור לפתוח באש – אך על פי הדיווח, האישור לא ניתן.

תחשבו על זה לרגע.

אחרי ה־7 באוקטובר.

אחרי כל מה שהמשפחות והלוחמים שלנו עברו.

אחרי שחמאס טבח, שרף, אנס וחטף את אזרחינו.

מחבלי חמאס יכולים לחצות קו ביטחוני, להתקרב לעמדות צה”ל, לגנוב ציוד ולבחון את התגובה שלנו – והחיילים שלנו צריכים להמתין לאישור לפתוח באש בגלל אילוצים מדיניים שנכפו על ישראל.

גורם ביטחוני בכיר צוטט באותו דיווח באומרו:

“חמאס בוחן אותנו, בדיוק כפי שבחן אותנו לפני 7 באוקטובר.”

האם לא למדנו דבר?

לזכותם של ראש הממשלה ושר הביטחון ייאמר כי לאחר הפרסום הבהירו שמניעת הירי הייתה בניגוד להנחיותיהם, וכי במקרה כזה בעתיד – יש לפתוח באש.

אבל עצם האירוע חושף את הבעיה הגדולה יותר: הלחץ הבינלאומי מחזיר אותנו בהדרגה למציאות שבה חיילי צה”ל נאלצים לחשוב קודם על מנגנוני הפסקת אש, על הסכמים בינלאומיים ועל השלכות דיפלומטיות – בזמן שחמאס בוחן את החולשות שלנו ומתכונן למתקפה הבאה.

זו כבר אינה התוכנית שישראל הסכימה לה

חשוב להבין את ההבדל.

גם אם התנגדתי לה, ממשלת ישראל הסכימה בעבר ל”תוכנית 20 הסעיפים” של הנשיא טראמפ. לפחות שם נקבע עיקרון ברור: עזה תפורז, חמאס לא ישלוט עוד ברצועה, תשתיות הטרור יושמדו, לא תהיה דרך למדינה פלסטינית תחת הרשות הפלסטינית, וכל היכולות הצבאיות של חמאס יפורקו.

כעת מוצגת “מפת דרכים” חדשה בת 15 סעיפים.

והיא מסוכנת.

במקום שחמאס יתפרק מנשקו לחלוטין לפני כל נסיגה ישראלית, מוצע תהליך מדורג של פירוק נשק חלקי, הקמת ממשלה פלסטינית “טכנוקרטית”, משטרה פלסטינית, כוח בינלאומי, מנגנוני פיקוח בינלאומיים ונסיגה הדרגתית של צה”ל.

לשמחתנו, ראש הממשלה נתניהו אמר לא.

ובצדק.

הוא הבהיר לנשיא טראמפ קו אדום ברור:

אין נסיגה של צה”ל לפני שחמאס מפורק מנשקו באופן מלא – כל הנשק, ללא יוצא מן הכלל.

אבל לדעתי, נתניהו צריך לומר זאת בצורה תקיפה עוד יותר:

“אדוני הנשיא, האם באמת מצפים מאיתנו לסמוך על מתווה שנבנה יחד עם חמאס ועם מדינות שתמכו בו במשך שנים? עצם העובדה שקטאר וטורקיה היו שותפות לעיצובו מוכיחה עד כמה הוא מסוכן.”

קטאר וטורקיה יקבעו את עתיד עזה?

כאן הדברים הופכים חמורים אפילו יותר.

על פי הדוח הרשמי של “מועצת השלום”, ארבע המדינות שלקחו חלק בגיבוש המתווה הן:

ארצות הברית, מצרים, קטאר וטורקיה.

קטאר וטורקיה!

אותן מדינות שטיפחו במשך שנים את הנהגת חמאס, העניקו לה חסות מדינית ותמיכה פוליטית, אמורות עכשיו לעצב את מערך הביטחון העתידי של עזה?

זה פשוט לא מתקבל על הדעת.

ושוב האו”ם חוזר לעזה

גם כאן נדמה שלא למדנו דבר.

המתווה החדש כולל מעורבות של מוסדות האו”ם בשיקום ובניהול הרצועה.

אבל איפה היה האו”ם לפני 7 באוקטובר?

חמאס בנה מאות קילומטרים של מנהרות, מפעלי נשק, משגרי רקטות ומפקדות בתוך בתי ספר ובתי חולים – הכול תחת עיני הארגונים הבינלאומיים. אפילו האו”ם עצמו הודה שעובדי אונר”א השתתפו במתקפת 7 באוקטובר ופיטר אותם.

אז עכשיו שוב מצפים מאיתנו להפקיד את ביטחון ילדינו בידי אותו מנגנון בינלאומי?

כבר ניסינו את זה בלבנון

לא צריך לדמיין איך נראות “ערבויות בינלאומיות”.

כבר חווינו אותן בדרום לבנון.

אחרי מלחמת לבנון השנייה, החלטה 1701 של מועצת הביטחון הייתה אמורה למנוע מחיזבאללה להתחמש מחדש.

יוניפי”ל היה שם.

האו”ם היה שם.

הקהילה הבינלאומית הייתה שם.

ובכל זאת, חיזבאללה בנה מחדש את כל תשתיות הטרור שלו מתחת לאף של כולם. בסופו של דבר, ישראל נאלצה להילחם שוב.

למה שבעזה זה יהיה אחרת?

כשמנגנונים בינלאומיים נכשלים – דיפלומטים כותבים דוחות.

כשאותם מנגנונים נכשלים אצלנו – יהודים נרצחים.

הגיע הזמן ללמוד את הלקח

במשך עשרות שנים ביקשו מאיתנו לסמוך על אוסלו.

לסמוך על הרשות הפלסטינית.

לסמוך על האו”ם.

לסמוך על יוניפי”ל.

לסמוך על ערבויות זרות.

לסמוך על כך שחמאס יעדיף כלכלה על פני ג’יהאד.

ואז הגיע ה־7 באוקטובר.

ישראל לעולם לא יכולה שוב לאפשר לפקידים שיושבים בוושינגטון, בדוחה, באנקרה, בבריסל או בניו יורק להחליט כמה סיכון אמא ישראלית צריכה לקבל על עצמה כשהיא שולחת את בנה לצה”ל.

הם לא משלמים את המחיר כשהתיאוריות שלהם קורסות.

אנחנו כן.

יש דרך אחרת

ישראל חייבת לסיים את המלחמה ולהשמיד את חמאס לחלוטין.

מצרים צריכה לפתוח את מעבר רפיח ולאפשר לעזתים שרוצים לעזוב לעשות זאת.

לאחר מכן, ישראל חייבת לשמור על שליטה ביטחונית קבועה ברצועה ולהבטיח שעזה לעולם לא תחזור להיות בסיס טרור איראני, קטארי או טורקי נגד העם היהודי.

מי שבאמת רוצה לחיות בשלום תחת ריבונות ישראל – יוכל לעשות זאת. מי שמחויב לג’יהאד ולהשמדת ישראל – לא יכול להישאר ולהכין את 7 באוקטובר הבא.

ישראל יכולה להעריך את ידידיה.

לשתף פעולה עם בעלי בריתה.

להקשיב לנשיא טראמפ.

אבל יש רק מדינה אחת שחייליה ילחמו על ילדי ישראל כאילו היו ילדיהם שלהם:

מדינת ישראל.

ואחרי 7 באוקטובר חייב להיות עיקרון אחד שמעל לכל מחלוקת פוליטית:

מדינת ישראל חייבת לשמור תמיד על החופש, הכוח והריבונות להגן בעצמה על העם היהודי.

הקהילה הבינלאומית עסוקה יותר מדי בריצוי הג’יהאדיסטים, מתעלמת מרוע האויב ואינה מוכנה לאפשר לנו לעשות את מה שנדרש כדי להגן על חיי אזרחי ישראל. לכן, אנחנו חייבים להמשיך לבחור הנהגה שמבינה את המציאות הזאת.

אנחנו נתגבר.

אנחנו בעיצומו של תהליך התעוררות לאומי.

שתפו את האמת – למען עתיד ישראל ולמען עתיד העולם החופשי.

עם ישראל חי!