לא, אני לא שמח מכך שרוב הצעירים החרדים אינם משרתים בצה”ל. לדעתי, הדבר מנוגד באופן ברור לתורה, שכן השירות בצה”ל הוא בפועל **מלחמת מצווה**, והוא גם שגוי מבחינה מוסרית. אני מבין היטב את החששות העמוקים ואת המחסומים התרבותיים שמונעים מרבים מהחרדים להתגייס, אך אני גם מעורב באופן אישי ביוזמות שפועלות ישירות מול הציבור החרדי כדי לסייע לו להתגבר על האתגרים הללו ולהשתלב בשירות בצה”ל.

 

לא, גם אינני תומך בחוקים האחרונים שהמפלגות החרדיות קידמו במסגרת הקואליציה.

אבל אני מסרב להיסחף אחר ההיסטריה החד־צדדית והאנטי־חרדית ששולטת כיום בחלקים נרחבים מהתקשורת ומהשיח הציבורי בישראל.

 

שוב ושוב התקשורת המרכזית מפנה את זעם הציבור כלפי הציבור החרדי וכלפי ממשלת נתניהו על קידום חקיקה שנראית כמיועדת להגן על צעירים חרדים מפני גיוס. מה שהיא מסרבת בעקביות להסביר הוא כיצד בכלל הגענו למצב הזה, ומי דחף אותנו אליו.

 

המפלגות החרדיות לא התעוררו בוקר אחד והחליטו לפתע לדרוש חקיקה חדשה, כאילו מדובר בדרישה שנולדה בחלל ריק ערב בחירות. הן הציבו זאת כתנאי להמשך הישארותן בקואליציה משום שצעדים אגרסיביים מצד היועצת המשפטית לממשלה, מערכת המשפט והקמפיין הציבורי שהתנהל סביב הסוגיה הביאו לקריסתה של הצעת חוק הגיוס, שהייתה יכולה לפתור את הבעיה בהדרגה לאורך זמן.

 

(הדבר משמעותי במיוחד משום שסביר מאוד שבג”ץ היה פוסל גם את החוק הזה, כפי שפסל את כל חוקי הגיוס הקודמים שעברו בכנסת — דבר שממחיש עד כמה גם לבית המשפט העליון יש אחריות מרכזית ליצירת המשבר ולהנצחתו, אחריות שכמעט ואינה מוזכרת בדיווחים היומיומיים בנושא.)

 

במקום לאפשר לתהליך הזה להתקדם, היועצת המשפטית והמשטרה החלו באכיפה חסרת תקדים נגד תלמידי ישיבות חרדים ובני משפחותיהם — אכיפה שמעולם לא הופעלה בעבר באותה עוצמה. היא כללה מעצרים ברחובות, קיצוצים דרמטיים בתקציבים וסנקציות פליליות.

 

מנהיגי הציבור החרדי הרגישו שלא נותרה להם ברירה אלא לדרוש הגנה חקיקתית לאחר שחוק הגיוס קרס. אפשר להסכים לכך ואפשר להתנגד לכך — אבל זהו ההקשר.

 

כולנו יכולים לחלוק על החוקים שאושרו בסופו של דבר. אבל להתמקד רק בכעס, מבלי להבין את הרקע ואת הסיבות שהובילו אליו, זו למעשה הצלחתו של השמאל להשתלט באופן ציני על סוגיה חברתית אמיתית שדורשת פתרון. במיוחד עבור אותם חרדים שמעוניינים להשתחרר מהשליטה שמפעילים עליהם הרבנים והקהילות, המונעת מהם להשתלב באופן רחב יותר בחברה הישראלית.

מה שכמעט אף פעם אינו מדווח הוא שחוק הגיוס, על אף שלא היה מושלם, ייצג פריצת דרך היסטורית אמיתית. לראשונה היו רבנים חרדים בכירים מוכנים לתמוך במסגרת שתוביל להגדלה הדרגתית של מספר המתגייסים, ותתחיל לשבור את אחיזת החנק של ההנהגה הרבנית על הקהילה — אחיזה שמונעת השתלבות רחבה יותר של הציבור החרדי בחברה הישראלית.

 

לא, החוק לא היה מושלם. אבל מהפכות חברתיות אמיתיות אינן מתחילות בפתרונות מושלמים; הן מתחילות בצעד המשמעותי הראשון קדימה. והחוק הזה, על כל חסרונותיו, היה בדיוק צעד כזה: פריצת דרך משמעותית שהייתה מאפשרת לאלפי צעירים חרדים להתגייס לצה”ל, ולציבור החרדי כולו להשתלב יותר בחברה הישראלית — והכול בברכתם ובהסכמתם המפורשת של מנהיגיהם הרוחניים.

 

במקום שהציבור יקבל את ההקשר החיוני הזה, הוא ניזון מדי יום מקמפיין מתמשך של שנאה כלפי הציבור החרדי וכלפי הפוליטיקאים שתמכו בחוק הגיוס המקורי, בטענה שהוא “לא מספיק טוב”. אותה מתקפה היא שגם דחפה בסופו של דבר את המפלגות החרדיות לדרוש את החוקים האחרונים שעברו.

נרצה בכך או לא, לאחר כישלון העברת חוק הגיוס המקורי, נתניהו והקואליציה שלו נאלצו לבצע חישובים פוליטיים מורכבים לטווח הארוך. בסופו של דבר הם נענו לדרישות המפלגות החרדיות והעבירו את החקיקה האחרונה כדי לשמור על יציבות גוש הקואליציה לקראת הבחירות הקרובות, אף שידעו היטב שהדבר יעורר כעס בקרב חלקים גדולים מהבוחרים שלהם.

פוליטיקה של טווח קצר הייתה מובילה אותם להצביע נגד החוקים הללו. במקום זאת, הם בחרו להסתכל לטווח הארוך. בעיניי, זו דווקא הייתה ההחלטה הנכונה.

 

הנה עוד הקשר חשוב, שכמעט ואינו זוכה להתייחסות בדיווחים היומיומיים בנושא…

 

זמן קצר לאחר מתקפת ה־7 באוקטובר, אלפי חרדים ביקשו להתגייס לצה”ל. צה”ל שלח את רובם הביתה. כמה מכם שמעו על כך בתקשורת המרכזית?

גם לאחר ה־7 באוקטובר, חיילים חרדים שכבר שירתו בצה”ל החלו לזכות לראשונה בהערכה ובגאווה בחלקים מהקהילות החרדיות שלהם. הם כבר לא חששו להסתובב ברחובות השכונות החרדיות במדי צה”ל, כפי שנהגו בעבר מחשש לחרמות ולנידוי. זו הייתה תפנית תרבותית עמוקה ומשמעותית, וגם עליה כמעט שלא שמעתם בדיווחים בתקשורת.

אבל אז, בעיצומה של המלחמה, הפוליטיקה הרעילה את הכול והפכה את הכיוון.

 

מנהיגי האופוזיציה, ובראשם יאיר לפיד, יחד עם התקשורת המרכזית וקמפיינים ציבוריים רחבי היקף, תקפו באגרסיביות את חוק הגיוס שהלך והתגבש בכנסת. הם יצרו אווירה ציבורית עוינת שגרמה לציבור החרדי כולו להרגיש שוב תחת מצור, ולהתרחק מהפתיחות הראשונית שהחלה להתפתח כלפי שירות בצה”ל.

במקביל, הושק קמפיין פרסום עצום, ממומן היטב, באמצעות שורה של ארגונים חדשים בעלי שמות שונים, שפעל בעיקר בכלי התקשורת של הציבור הדתי־לאומי. מטרתו הייתה לתקוף כל פוליטיקאי שהעז לתמוך בחוק הגיוס. המתקפה הבלתי פוסקת הזו הסיתה לא רק נגד החוק, אלא נגד הציבור החרדי כולו.

 

למרבה ההפתעה, כמעט שלא התקיים דיון ציבורי בשאלה מי מימן את הקמפיין היקר והמתמשך הזה, שפעל יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, במשך קרוב לשנתיים, והשפיע עמוקות על השיח הציבורי בציונות הדתית.

 

במקביל, נחשפו סרטונים שבהם מובילת המחאה מהשמאל, עורכת הדין איילת השחר סיידוף, מתגאה בכך שהפעילה פרובוקטורים בתוך הציבור החרדי כדי ליצור כאוס ופילוג סביב סוגיית הגיוס. בדבריה שלה היא מתארת אסטרטגיה ותוכנית עבודה סדורה שנועדה “לפרק את החברה החרדית מבפנים” כחלק מהאג’נדה הפוליטית של השמאל.

 

באחת ההקלטות היא אף שואלת באופן רטורי: **”אתם חושבים שהכאוס הזה היה אורגני?”**

 

אם הדברים אכן משקפים את המציאות, מדובר בעדות מטרידה לניסיונות מכוונים להעמיק את הקרע בתוך העם היהודי דווקא בתקופה שבה האחדות הלאומית נחוצה יותר מכל.

 

אל הציניות הזו מצטרפת גם העובדה שיאיר גולן וגדי איזנקוט, העומדים בראש מפלגות שמאל־מרכז שמצהירות כי יהיו מוכנות להסתמך על מפלגות ערביות אנטי־ציוניות כדי להפיל את ממשלת נתניהו, הודו בפומבי כי גם אם יעלו לשלטון הם לא יכפו גיוס מיידי על הציבור החרדי.

 

יאיר גולן עצמו אמר בהקלטה שפורסמה כי מדובר בשינוי חברתי עמוק שייקח זמן. בכך הוא חשף שבעיני רבים, המאבק הציבורי סביב חוק הגיוס מעולם לא עסק באמת בגיוס מיידי, אלא שימש גם ככלי במאבק פוליטי להפלת ממשלת נתניהו.

 

תחת הלחץ הציבורי והפוליטי הזה, התהליך ההדרגתי, שבזכות המלחמה החל ליצור פתיחות גדולה יותר בציבור החרדי כלפי שירות בצה”ל והשתלבות בחברה הישראלית, איבד את התנופה שלו ולבסוף ירד מהפסים.

 

במקומו קיבלנו מאבק פוליטי עטוף בסיסמאות של “שוויון” ו”נטל שווה”, שהפך את סוגיית הגיוס לכלי נשק פוליטי.

 

לטעמי, זו הייתה אסטרטגיה פוליטית מתוחכמת במיוחד, שהצליחה להפנות רבים מתומכי הממשלה נגדה, וכל זאת במחיר כבד של העמקת הקרע בחברה הישראלית ופגיעה באחדות הלאומית.

גרוע מכך, כמעט שלא התקיים דיון ציבורי ביקורתי על תפקידו של השמאל הפוליטי בתהליך הזה, בעוד שלהבות השנאה כלפי הציבור החרדי ממשיכות להיות מלובות כמעט מדי יום.

במקביל, היועצת המשפטית לממשלה החריפה עוד יותר את מדיניות האכיפה. התוצאה הייתה מעצרים חסרי תקדים של צעירים חרדים ברחובות, מה שהעמיק את חוסר האמון בין הציבור החרדי לבין רשויות אכיפת החוק והוביל להחרפת המחאות וההפגנות שנמשכות עד היום.

 

(אירוניה נוספת היא שאותם כלי תקשורת שמגנים בחריפות את חסימות הכבישים של החרדים ודורשים אכיפה משטרתית תקיפה נגדם, הם אותם כלי תקשורת שתמכו בהתלהבות בחסימות הכבישים הליליות של מחאת השמאל נגד הממשלה, ואף הצדיקו פעם אחר פעם את חוסר האכיפה המשטרתית כלפיהן. גם זה הקשר חשוב שכמעט אינו מוזכר.)

 

שינוי אמיתי וארוך טווח בחברה החרדית לא יכול להיכפות על ידי שופטים, יועצים משפטיים או פוליטיקאים הרודפים אחר “שוויון” על הנייר באמצעות חקיקה. זו גישה נאיבית.

שינוי חברתי אמיתי דורש את תמיכתה, או לפחות את הסכמתה, של ההנהגה הרבנית החרדית. כך פשוט פועלת החברה החרדית.

 

באופן אירוני, דווקא חוק הגיוס הלא־מושלם, שזכה לגיבוי רבני, היה עשוי להתחיל לפרק את אחיזת החנק של ההנהגה על הציבור החרדי ולעשות לאורך זמן הרבה יותר למען הגדלת הגיוס והשתלבות החרדים בחברה הישראלית מאשר חוק “מושלם” יותר שהיה נכפה בכוח.

 

אני רוצה לראות הרבה יותר חרדים משרתים בצה”ל.

אבל אני רוצה שזה ייעשה בדרך שתיצור שינוי אמיתי, עמוק ובר־קיימא — לא רק כותרות בעיתונים והעמקת השסעים בחברה הישראלית.

האתגר אינו רק להעביר חוק. האתגר הוא לחולל שינוי בחברה סגורה ומסוגרת, תוך התייחסות אמיתית לחששותיה ולערכיה. זה דורש סבלנות, בניית אמון ומנהיגות — תכונות שלצערי נדירות מאוד כאשר סוגיית הגיוס הופכת לכלי נשק במאבקים פוליטיים, בעוד שההקשר הרחב יותר כמעט ואינו נשמע בשיח הציבורי.

 

אני בטוח שבסופו של דבר הסוגיה הזאת תיפתר.

 

ובאופן אירוני, בדיוק כפי שכתבתי במאמר שלי ב”ג’רוזלם פוסט” לפני כמעט שנתיים, ביום שבו הבעיה הזאת תיפתר, אותם גורמים בשמאל הפוליטי שמשתמשים כיום בסוגיית הגיוס ככלי להפלת נתניהו, יהיו כנראה הראשונים שיזעקו שהם אינם מוכנים לשלוח את ילדיהם לשרת בצה”ל עם מספר הולך וגדל של חיילים חרדים, משום שהצבא הפך ל”יהודי מדי”.

איזו אירוניה.

אני מקווה שההקשר הזה מסייע להבין טוב יותר מה באמת מתרחש.

ולמרות הכול, אני מאמין שעם ישראל מאוחד היום יותר מאי פעם.

תחזקו את האמונה.

המשיכו לעקוב אחריי כדי לקבל את התמונה המלאה ואת האמת כפי שאני רואה אותה.