התקשורת הישראלית חשפה בימים האחרונים מידע שנשמר חודשים ארוכים תחת צנזורה ביטחונית.

מדינה ערבית־מוסלמית אחת באזורנו ייעצה למדינה ערבית־מוסלמית אחרת לגלות “גמישות טקטית”, לחתום על הסכם עם ישראל, להרדים אותה, להתחמש מחדש ולהתכונן למלחמה – מתוך כוונה ברורה להפר את ההסכם בבוא העת.

העיתונאי צבי יחזקאלי, שמקדיש את חייו לחקר האסלאם והמזרח התיכון, שאל את השאלה היחידה שצריכה להישאל:

מישהו באמת מופתע?

הוא מזכיר אמת בסיסית שיותר מדי יהודים וישראלים עדיין מסרבים להפנים:

“ההסכם הראשון באסלאם, הסכם חודייביה, היה הסכם הונאה.”

זה הזמן שכל ישראלי יכיר את הסכם חודייביה.

בשנת 628 לספירה, כאשר מוחמד עדיין היה חלש יחסית, הוא חתם על שביתת נשק לעשר שנים עם שבט קורייש, שהיה חזק ממנו. רבים מתומכיו ראו בכך הסכם משפיל.

אבל מבחינת מוחמד, זו הייתה אסטרטגיה.

ההסכם העניק לו זמן.

זמן להתחזק.

זמן להתחמש.

זמן להגדיל את כוחו.

שנתיים בלבד לאחר מכן הוא חזר בראש צבא גדול בהרבה, כבש את מכה והפר את ההסכם.

לדברי יחזקאלי, כך יש להבין גם חלק גדול מהסכמי ה”שלום” במזרח התיכון.

לא כהסכמים שנחתמים מתוך רצון אמיתי לשלום, אלא מתוך חולשה זמנית.

כשאי אפשר לנצח היום – חותמים.

מתחזקים.

מתחמשים.

ואז חוזרים להילחם.

יחזקאלי מספר שהוא שמע זאת במו אוזניו מיאסר ערפאת בתקופת הסכמי אוסלו.

זמן קצר לאחר חתימת ההסכמים, ערפאת נשא נאום במסגד בדרום אפריקה, לאחר שספג ביקורת על כך שחתם על שלום עם ישראל.

מה הייתה תשובתו?

הוא הסביר שהוא פועל בדיוק כפי שפעל מוחמד בחודייביה.

לא מתוך רצון לשלום.

אלא כדי לקנות זמן.

לקבל שטח.

להכניס נשק.

ולהתכונן לסבב הבא.

בזמן שישראלים שרו “שיר לשלום”, חלמו על דו־קיום, נסעו לאכול חומוס ברמאללה והאמינו ש”המזרח התיכון החדש” כבר כאן – ערפאת הכניס אלפי מחבלים חמושים ליהודה ושומרון בחסות הסכמי אוסלו.

ואז פרצה האינתיפאדה השנייה.

יחזקאלי מחדד את הנקודה בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה:

האם טבח ה־7 באוקטובר היה יכול להתרחש ללא הסכמי אוסלו?

לדעתו – לא.

האם הוא היה יכול להתרחש ללא ההתנתקות מגוש קטיף וגירוש כמעט 10,000 יהודים מבתיהם?

גם כאן – לא.

גם הסכמי הפסקות האש שישראל חתמה שוב ושוב עם חמאס לא נועדו להביא שלום.

הם אפשרו לחמאס להתחמש מחדש.

יחיא סינוואר וחמאס פעלו בדיוק לפי אותה תפיסה של ערפאת:

אסטרטגיית חודייביה.

יחזקאלי אף מזהיר שלא להירדם גם מול הסכמי השלום הקיימים.

עלינו לפקוח עין על ההתעצמות הצבאית החריגה של מצרים בסיני.

על חוסר היציבות בירדן.

ועל טורקיה של ארדואן.

לדבריו, כל הסכם חייב להיבחן מתוך הבנה שגם אם הוא מועיל לישראל כיום, אסור לעולם לוותר על דריכות ביטחונית ועל היכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

הוא מזכיר גם כיצד בעבר הופעל לחץ אמריקני כבד על ישראל למסור את רמת הגולן לאסד תמורת “שלום”, בזמן שאסד עצמו פעל במקביל להשגת נשק גרעיני.

זהו הדפוס.

הסכמים כאלה נועדו למכור למערב – וגם לישראלים שעדיין חושבים כמו המערב – בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע:

שקט.

שלום.

שגרה.

אבל עבור אויבינו הג’יהאדיסטים, שמעולם לא ויתרו על השאיפה להשמיד את מדינת ישראל, מדובר לעיתים בהפסקה זמנית בלבד בדרך ליעד הסופי.

חודייביה.

תזכרו את השם הזה.

כי מי שממשיך להאמין ש”הפעם זה יהיה אחרת” עלול להוביל אותנו פעם נוספת לאסון הבא.

הוזהרנו.

שוב.

הגיע הזמן להפסיק לחשוב כמו אירופים או אמריקנים.

אנחנו לא חיים בצפון אמריקה.

אנחנו לא חיים במערב אירופה.

אנחנו העם הילידי של ארץ ישראל, שחזר למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, מוקף במזרח תיכון שבו פועלים כבר כ־1,400 שנה כוחות ג’יהאדיסטיים הרואים בהכנעת כל הלא־מוסלמים חלק מחזונם הדתי.

אנחנו רק בתחילתו של תהליך ההתפכחות.

של חזרה לזהות היהודית הילידית שלנו.

של השתחררות מתפיסות גלותיות שאימצנו במשך אלפיים שנה.

ככל שנפנים מהר יותר את המציאות, נתחזק באמונה ונחשוב מתוך הזהות היהודית שלנו, ולא מתוך אשליות מערביות – כך נקרב את השלום האמיתי.

כן, זה תהליך כואב.

אלפיים שנות גלות החלישו את האינסטינקטים הלאומיים הבריאים שלנו.

אבל אנחנו חוזרים לעצמנו.

זהו תהליך של גאולה.

התחזקו באמונה.

עזרו לי להפיץ את האמת הזו כדי לעורר עוד ועוד יהודים למציאות.

עם ישראל חי!